"כל הפרידות הן עצובות, כאב המילים חותך.."

הבלוג הזה הוא בלוג פרידה ממעיין וענבר. בעצם, הוא מכתב הפרידה שלי מהן ולכן אני אכתוב ואפנה ישירות אליהן.
בנות יקרות,
אני יושבת על המרפסת בגסטהאוס (ותאמינו או לא אבל אין פה נפש חיה כי כולם הלכו לפזז בחנוכת בית בכפר). באתי לכאן כדי לסיים את מטלות יום חמישי. אחת המטלות של יום חמישי שאני באמת די אוהבת היא כתיבת הבלוג בעברית של המשלחת. הכתיבה מסכמת לי בראש את השבוע שהיה, ממה נהניתי, ממה פחות, מה שימח אותי ומה עיצבן אותי, איך הפרויקט שלנו מתקדם ואיך הדברים שחשבנו עליהם קרמו עור וגידים במהלך השבוע.
והפעם, כל מה שעולה במוחי הלא שקט הוא יום שני הקרב ובא. סירה אחת קטנה, אך מהירה (טוב, הצחקתי גם את עצמי), שאתן עולות עליה ונוסעות לאנדונג טק. וכאן המחשבות שלי נעצרות בגלל שתי סיבות. הראשונה, זה עצוב מאוד. השנייה, אני לא מצליחה לדמיין את הבית והכפר בלעדיכן.
בשבוע האחרון אני לקחתי על עצמי את תפקיד הצופה מהצד. צופה עליכן עוברות את השבוע האחרון בכפר. מסתכלת ומעריצה. מסתכלת ועצובה. מסתכלת ומעריכה. בנוסף לכל הפעילויות השוטפות שאתן מעבירות ומלמדות עדין אתן מוצאות אנרגיות וכוח ללמד את הילדים ריקוד ושיר לטקס סיום, לחפש צמיגים לנדנדה, ללמנקס תמונות כדי שלכל ילד תהיה מזכרת, להכין עשרות שקיות עם בולים וגלויות, לדאוג לחפיפה מסודרת לגבי כל הפרויקטים עבור המשלחת הבאה וגם כאשר יש רגע ליפול שנייה ולנוח ובדיוק באותה שנייה מגיעה משלחת ילדים שמבקשים שתשחקו איתם, אתן לא מהססות, שמות חיוך על השפתיים ומשחקות.
אני לא אסכם כאן שלושה חודשים כי זה פשוט בלתי אפשרי. זר לא יבין את הדברים שעברנו ביחד בזמן הזה. לא נספר לכולם על האות ל, על השרימפסים המדברים, על אחראית המטבח, על אחראית האכילה, על שיחות הבנות חסרות המלפפונים על העיניים, על שיגרת יום שישי בנהר, על אלופת צ'י פאט בחשמול יתושים, על לילות חסרי שינה עקב מרדפי עכברים, על זו שנחמד (השגיאה בכוונה) עד הערסל ועוד ועוד ועוד.
לא מפתיע שכל הילדים בכפר צועקים את השמות שלכן כל הזמן. אתן באמת חוללתן כאן קסמים. אין עליכן בשאפתנות, באכפתיות, באהבה, במצב רוח הטוב, בשמחת החיים, בתשוקה, בנכונות, בהומור, בשיגעון, בחברות. אני רק מאחלת לכפר (וגם לי) שחברי המשלחות הבאות התברכו בתכונות האלו שאתן הבאתן איתכן לצ'י פאט. הרמנו פה ביחד משהו אדיר ועצום ואני מבטיחה שתהיה לדברים המשכיות.
תודה על החוויות המשותפות (ויש כאלו בשפע), תודה על הרצינות, תודה על האוזן הקשבת, תודה על הקבלה וההבנה. תודה על הכול. אני כבר מתגעגעת.
אוהבת המון,
גיל

קדאו נה? קחו מגבון לח!

בהמשך לבלוג משבוע שעבר, השבוע הקדשנו את פעילות יום א' לטובת גן השעשועים. הילדים סימנו עצים ואת גבולות המגרש וכמובן ניקו את השטח מאשפה. על פניו, פעולות מינוריות אבל לא כך הדבר. הילדים סוף סוף קיבלו מושג לגבי מה הולך להיות שם. פוב, תלמיד כיתה ט', הסביר לשאר הילדים את שתוכנן על ידי תלמידי כיתה ט'. לאחר העבודות ניתן היה לראות את השטח ואת מיקום המתקנים. נראה כי זה החדיר בילדים הרבה שמחה ואמונה שאכן הולך לקום גן שעשועים בכפר.

אתמול, החלו להגיע המתקנים, היישר מהרתך. אי אפשר היה להסביר את ההתרגשות שאחזה בנו באותו הרגע. איזה כיף היה לראות את המחשבות והסקיצות קמות לתחייה. אני רק מנסה לדמיין את חניכת הגן ואני לא מפסיקה לחייך..

השבוע התחלתי ללמד את תלמידי כיתות ח' ו-ט' על מדינות העולם. ואכן אני מרגישה שפתחתי בפניהם עולם ומלואו. מפת העולם תלויה על הלוח ולידה כרטיסיות עם דגלי מדינות. רק הצבעוניות של כל אלו מעוררת אותם ואת סקרנותם. הם מתמוגגים מחיפוש אחר מדינות על המפה ומההשוואה בין הגדלים של המדינות. ניסיתם פעם להשוות את קמבודיה לרוסיה? וההלם על פניהם כשראו שישראל יותר קטנה מקמבודיה..
לכל אחד/ת כבר יש את הדגל האהוב עליו/ה (אחד בחר את הדגל של מרוקו) ולי יש תלמידה אהובה (כי היא בחרה את הדגל של טיבט). סתם, אני צוחקת, אין העדפות. חלק מהתלמידים לא ידעו יבשת מהי וכיום הם כולם יודעים לא רק מה זו יבשת אלא כמה יש ואיך קוראים להן. סיפוק גדול.

לשיעור עם כיתה ט' אתמול הבאתי חבילה של מגבונים לחים כדי למחוק את הטוש מהמפה (באמצעותו סימנו מדינות ויבשות). בסוף השיעור, כשארזתי את חפציי, כל התלמידים התאספו סביבי ואחד מהם הצביע לעבר המגבונים הלחים ושאל אותי מה זה. לקחתי מגבון וניגבתי לו את הלחי והסברתי לו שזה ממש נעים כשממש חם (קדאו נה בקמר) בחוץ. תוך שנייה, כל תלמידי כיתה ט' החלו לנפנף בידיהם על פרצופם כרמז (דק מאוד) לכך שחם להם. הצעתי להם מגבונים לחים, הם הסתערו על החבילה, ועמדו בכיתה מתנגבים וצוהלים. הם היו כל כך שמחים ונלהבים מהמגבונים הלחים. אפשר היה לשמוע את השמחה ממרחק רב מבית הספר. מגבון לח. כה פשוט וכה משמח.

The Art of Building a Cambodian Playground...

The idea was simple enough; "Let's build a playground!", but the aftermath of what came after turned out to be far more complex than any calculus equation I had ever seen (and unfortunately, I have seen many in the last 4 years :-)


Filled with good intentions and the importance of being culture-conscious, we set out to research the concept of the playground in Cambodia. After various group discussions, interviews and numerous surveys (that seemed to take forever..)


We came to some very surprising conclusions in regards to a typical Cambodian playground. It turns out that a Cambodian Playground consists of:

1) Slides

2) Swings

3) See-Saws

4) Sandboxes (We found out that sometimes there such a thing as being TOO culture-sensitive.. :-).

In finding the right place for the playground, we had some very specific criteria:

1) It has to be sponsored by a local referent, who will be responsible for the execution of the project, and for future maintenance.

2) The playground has to be built on public property, preferably in the poorer areas.

3) The whole community needs to be involved in the project.

We happily set out to find the perfect public land, only to find out, after numerous appointments with the various local village chiefs, that apparently all land in the Chi-Phat district is privately owned (Yeah Right!!). Although the village chiefs, in an moment of extreme generosity, offered to rent us their land for a modest rent of $100 a year. (FYI- The average income in Cambodia is around $2 a day). Disappointed we realized that the joke was on us, and we finally got a first taste of the many frustrations in volunteering in developing countries where corruption is a way of life.

Undeterred, we finally decided to build the playground in the primary school under the sponsorship of our good friend, the primary school principle, in this way, meeting two of the three criteria.

In order to involve the community with the project, we decided to let the ninth grade be responsible for the planning and execution of the playground (under our guidance..).

The designated area was measured and cut on paper (in scale), with mini-models for the various planned playground facilities.

From there on, we just let them work their magic, which they sure did.... At first they were shy and unsure, these teenagers, quickly gained confidence, and argued and discussed their way to a final plan that would not put any landscape architect to shame.

Personally, I found it inspiring to see them work as a group, and invest their time and energy for the community ( take in mind, that not only do they study, but also have jobs to supplement their families income)

Meanwhile, the playground facilities were sketched and drawn, and are being built by the local welder.

Thanks to WildLife Alliance, who have generously contributed the supplies. In the next few weeks, we hope to receive the finished swings and slide, and involve the whole community in a day of fun and hard work in painting, building, and erecting the first Chi-Phat Playground.

איך פרויקט נולד

את הבלוג הזה אני רוצה להקדיש לפרויקטים שעד עכשיו לא קיבלו התייחסות פומבית. עד היום התייחסתי לפעילויות השוטפות שאנחנו מעבירות: בית הקהילה, הספרייה, ימי ראשון המוקדשים לקהילה ועוד. שלא תבינו לא נכון, לפעילויות הללו יש חשיבות רבה (מעבר לכיף האדיר שהילדים מוצאים בו. טוב נו,ברור שגם אנחנו :)), אבל, מעבר לשוטף ישנם גם פרויקטים שאנו מקדישות להם המון אנרגיה, מרץ וזמן. אלו הם פרויקטים שמצריכים עבודת מחקר ענפה, ישיבות ראיונות, אישורים, שיתוף פעולה עם התושבים, מציאת גורמים מקומיים שיהיו אחראים ועוד ועוד. אתם בודאי הסקתם שכל מה שתואר מצריך המון זמן ולכן לא תמיד רואים את הפרויקטים הללו בשטח (עדיין) אבל בהחלט מרגישים את העשייה.

פרויקט שכזה שנבחר להיות פרויקט הדגל של המשלחת שלנו (משלחת ראשונה - כבוד) הוא גן שעשועים לכפר. ולהלן תאור קצרצר וממצה של חיי הפרויקט, איך הוא נולד ואיפה הוא עומד כיום.
התחלנו במחקר. ישבנו עם תלמידים מכל הכיתות ושאלנו אותם מה הם אוהבים לשחק בחוץ, מה הם היו רוצים לראות בגן שעשועים. עד כאן פשוט? לא כל כך... מהשיחה איתם הבנתי שהקונספט עצמו של גן שעשועים לא כל כך מובן להם. אז שאלנו את עצמנו האם הקונספט מוכר בכלל בקמבודיה? וכך יצא שביציאה הראשונה שלנו מהכפר (לפנום פן) ירדנו מהאוטו בכל בית ספר שראינו ובכל פעם שחשבנו שראינו נדנדה. אז כן, יש גני שעשועים בקמבודיה. "אפילו" משוכללים. הבשורה פשוט לא הגיעה עדיין לכפר.

השלב הבא: מקום. איפה ייבנה גן השעשועים? בצ'י פאט שהוא הכפר המרכזי מבין ארבעת הכפרים פה? האם נבנה אותו בקמלוט או צ'אם סלאה (שני הכפרים הסמוכים)? בחצר בית ספר או בשטח ציבורי? המטרה שלנו היא לחזק ולהעצים את הקהילה ואם אפשר אז בדגש על הקהילה הענייה. קבענו פגישות עם הצ'יפים של כל הכפרים, הצגנו את התוכנית וביקשנו שטח לטובת הפרויקט. השטח הציבורי היחיד שנמצא הוא חצר בית הספר היסודי בצ'י פאט. החלטנו שהולכים על זה בשמחה.
לכל פרויקט צריך למצוא רפרנט מקומי. כלומר, תושב הכפר שיהיה אחראי על הפרויקט, שנריץ את הפרויקט הזה ביחד, שיעזור לגייס את הקהילה לטובת הפרויקט, שיהיה אחראי על המשכיות הפרויקט גם כשאנחנו כבר לא נהיה פה (:(). החלטנו לפנות למנהל בית הספר היסודי. הוא נראה לנו בחירה אידיאלית. הוא מאוד שמח ולקח על עצמו את התפקיד.

כלל נוסף לפרויקט מוצלח-הקהילה. הרצון צריך לבוא מהקהילה והקהילה היא שותפה מלאה לעשייה. שאלנו את עצמנו איך מערבים יותר את הקהילה. ואז עלה הרעיון של כיתה ט'. כיתה ט' היא כיתה "בעייתית" כשזה מגיע לפעילויות שלנו. הם מאוד עסוקים ולא מגיעים לפעילויות שלנו עקב מחסור בזמן. הם לומדים המון ויש להם בחינות בסוף החודש. החלטנו לפנות אליהם ולהציע להם להיות אחראים על התכנון של הגן, בעיקר איך שהוא ייראה. ככה אנחנו נותנות מענה לשתי מטרות: הראשונה, לערב אותם בעשייה של הפרויקט שלנו בדרכים שהן אינן בית קהילה ומטרה שנייה להיות יותר קרובות לכיתה הזו וכך לתת פתרון לסקרנות ולמשיכה שלי אישית יש אליהם. כמו שחברתי לכתיבת הבלוגים כתבה פה לפניי. אני פשוט אוהבת אותם.
ואכן, ביום שבת האחרון הם הגיעו לפגישה שקבענו איתם (אחרי ששבוע לפני זה הם דפקו לנו ברז). הסברנו להם מה המטרה של הפגישה, מה האחריות שלהם ומה צריך לעשות. הלכנו לשטח המיועד של הגן, ישבנו, נתנו להם נייר וציורים של מתקנים לפי קנה מידה והם שיחקו איתם על הדף, הוסיפו עצים, פרחים ושבילים ויש לנו מודל של גן שעשועים. אפשר לסכם את הפגישה איתם במילה אחת: מדהימה.

נכון להיום השרטוטים של המתקנים (ששורטטו על ידי מעיין יבנה המוכשרת) הועברו לרתך שעובד עליהם. יום הקהילה הבא שלנו יוקדש להתחלת עבודות בשטח עם הקהילה, עבודות שכוללות יישור השטח והכנתו להתקנת המתקנים (שייצבעו קודם על ידי התושבים).
אנחנו קבענו שב-25 לחודש אנחנו מקיימות טקס חניכה לגן השעשועים. כן, אנחנו יודעות, אין עוד הרבה זמן אבל זה יקרה. בצ'י פאט יקום גן שעשועים שהקהילה בנתה. וזה רבותיי, מרגש.

Me and the Banalie...

Everyone of us each has their own soft-spots when it comes to their work here in Chi-Phat.

Gil has declared her undying love for the ninth graders, and jumps at every chance to organize any activity with them. She was the first to try and untangle their complex school schedule, and discovered to her utter surprise that the Ninth Grade is scheduled to study 13 hours a day (Yeah right!!) She has undertaken the courageous job of trying to coordinate activities in their nonexistent "free time".

Inbar, is the heart and soul of our beautiful community center, and can be found dreaming up various activities at all hours of the day (I share a room with Inbar, believe me, at ALL hours of the day :-)... We all accept her full authority on any issue concerning the "CCC" (To all those living in ignorance.. Chi-Phat Community Center), and obey all commands out of sheer fear of having a glue stick being thrown our way.

Me, like Gollum, have my own "precious".. my Banalie (Khmer for library) I have discovered an unexplainable fetish for our baby-library here in Chi-Phat, and find myself at times, counting over and over again the books, and making sure that all is accountable. I knew that I had gone to far, when I found myself contemplating checking dirty hands before Library opening time... :)

To my defense, it must be said that the library project is the fruit of our ideas and dreams, and have spent many hours choosing books in Khmer (an art that I have yet to master...), organizing donations, wrapping books, censoring Cambodian magazines and running after kids shouting "Banalie..Come!!".

It all started with the realization, that after a month in Chi-Phat, we had yet to see anybody reading a book, but we were all very impressed by the constant curiosity and thirst for knowledge that surrounded us in Chi-Phat. The library project is gaining momentum with everyday, and we now have a running pilot in the CCC, open two hours a day. During these two hours, villager, especially children , congregate to read books, gossip over magazines, and hear a Khmer fairy-tale being told at story-telling time. The giggles and shrieks of the children are a source of happiness for everyone. The amazing success of our "baby-library", has opened the way for bigger and better dreams. The main goal in the future, is to have a separate building, open all day, fully equipped with a local librarian, contemporary Khmer literature, and in the days that we really dare to dream... computers and Internet.

This big project is sure to be spread throughout the whole year of the project, and I know that I will not be here to see the final outcome. But as I plan, I am full of pride and happiness at sharing with Chi-Phat, one of my favourite past-times.. reading a book in the shade on a sunny afternoon.

שבוע שעבר החלטנו שאנחנו עורכים היכרות לילדי הכפר עם מנהג הקומזיץ. ברור שתושבי הכפר יודעים מדורה מהי, אולם נראה כי שני השימושים העיקריים שלה הם שריפת אשפה ומקור חום בבקרים הקרים (תתפלאו, יש גם כאלו).
ריכזנו עצים מחצר ביתנו, סימנו שטח למדורה, פרסנו מחצלות ואפילו הצטיידנו במרשמלו (אל תגזימו, אין מרשמלו בכפר. קנינו אותו בביקור בפנום פן). ילדי הכפר הגיעו ודי מהר התסגלו לרעיון שאפשר לשבת מסביב למדורה ולהנות.
לימדנו אותם את ההוקי פוקי (you put your right hand in you put your right hand out…) ושרנו שירים שלמדנו בעבר. לאחר מכן, עברו לשלב המרשמלו שהיה קונספט חדש בפני עצמו. הפרצופים של הילדים היו די משעשעים. כל תהליך המחשבה ניכר על פניהם: "לוקחים משהו רך ולבן, תוקעים אותו על שיפוד, שמים באש, הוא נשרף ואז אוכלים אותו...הוא דביק, הוא חמים, הוא משונה, הוא טעים". הצלחה!
במקביל למדורה הבאנו רמקולים ענקיים ופצחנו במסיבה סוערת. שירים בעברית, בקמר, באנגלית. פופ, רגאיי, ראפ, היפ הופ, קמר מסורתי ועוד. כל אלו הושמעו באותו ערב. והילדים מצאו לנכון לרקוד את ההוקי פוקי בכל סגנון. תנסו פעם לעמוד במעגל, להכניס אברי גוף לתוכו וברקע מתנגן שיר ראפ של איזה גנגסטר קשוח.

בתחילת שבוע שעבר קיבלנו הזמנה מתלמידי היסודי להצטרף אליהם לפגודה (מבנה דתי שמתפללים בו). הם ציינו יום בבודהיזם בו מתפללים ומביאים מנחות לנזירים (הרבה אוכל) והסבירות שהדברים הטובים שאותם מבקשים אכן יקרו היא גבוהה. חצינו את הנהר והלכנו לפגודה. כל הילדים נשאו כלים עם המון אוכל. כשהגענו לפגודה סידרו את כל האוכל בכלים ועל מגשים עבור הנזירים. הנזירים נכנסו והתפילה החלה. ישבנו כמו כולם עם הרגליים בצדדים (אסור להפנות אותם לכיוון הנזירים) ועם כפות הידיים צמודות מול הפנים. מכיוון שאנחנו לא מתרגלות יוגה בצורה קבועה זה לא היה פשוט אבל הקסם שקיים כאשר לוקחים חלק בטקס דתי שזר לנו ומסקרן אותנו הפך את אי הנוחות לשולית.

עוד השבוע, חנכנו את הכיתות בבית הספר היסודי. התחלנו ללמד אנגלית את ילדי בית הספר ולצורך כך היינו צריכים מקום ללמד בו. בית הספר הקצה לנו שתי כיתות שהיו צריכות שיפוץ על מנת שנוכל להשתמש בהן. השיפוץ נגמר אך עלה צורך עז לקשט אותן על מנת שיהיו צבעוניות ומזמינות. כחלק מפעילות יום ראשון (זוהי הפעילות הקהילתית כמובן) התאספו ילדי הכפר והחלו לקשט את הכיתות. שרשראות נייר קרפ צבעוניות, דפי צביעה עם מילים באנגלית, אותיות צבועות בגירים על הקירות. חגיגה גדולה. כשסיימנו, יצאנו לחצר וכולם שיחקו כדורעף, כדורגל, חבל וגירסה מקומית להאקי סאק (לכל הקוראים הלא אמריקאים, מדובר במשחק בו עומדים במעגל וצריך להעביר כדור או כדור נוצה עם הרגליים-אנחנו קיבלנו הקלות והרשו לנו גם למסור עם הידיים). זה העדכון להשבוע. בתקווה שעד שבוע הבא נדע לשחק את המשחק ללא הקלות ורק עם הרגליים.