הרהורים לקראת סיום

שבוע לפני סיום תקופת ההתנדבות והרגשות מעורבים. הם מעורבים כי רק עכשיו, אחרי 3 חודשים, אני מרגישה את הגלגלים מתחילים לנוע, את הדברים תופסים צורה ומקום ואת הנכונות של האנשים כאן לעבוד איתנו. לא עם כל אחד אלא איתנו. והנה אנחנו עוזבים. בדיוק כשהתחלנו לבנות אמון הדדי, בדיוק כשלמדנו את השמות והניואנסים והחלומות. ויש בזה משהו שהוא לא הוגן כלפיהם, כי באנו ועשינו וגרמנו להם להאמין בנו ועכשיו אנחנו לוקחים את זה מהם ואולי גם קצת אמונה עוזבת יחד איתנו.
וכן, יש כאן משהו שהוא גם לא הוגן כלפינו. אנחנו לא נראה את בית הקהילה שוקק חיים ופעילויות, אנחנו לא נראה את חצר החטיבה לובשת צורה. יש סיכוי גדול שלא נחזור לכאן לעולם ולא נחזה בקהילה הזאת גדלה ומתפתחת. למרות שלעיתים אני חושבת לעצמי שיכול מאוד להיות שגם אם בעתיד תעמוד בפני האפשרות לחזור, אני אבחר שלא לעשות כן על מנת לא להתאכזב לגלות שבעצם לא קרה דבר או גרוע מזה, שהקידמה נכנסה לכפר ונגסה בחלקיו הטובים.
ועם כל זאת יש בי את החלק שאומר שאולי תפקידנו כאן הסתיים ושהגיע הזמן שחבורה חדשה ורעננה תוכל לקחת את התשתית שהכנו ולמנף אותה. מודה, גם מחשבות על נוחות מתחילות להתגנב לראשי. על בתי שירותים ומקלחות מערביים, על פרטיות שלא הייתה לי כאן כבר שלושה חודשים, על חופש אמיתי של טיול או סתם חופש ללכת לפגוש את החברים שלי בערב. מיום ליום הדברים האלה חסרים יותר ויותר.
הייתה לי חוויה מדהימה שנמשכה שלושה חודשים בכפר נידח בקמבודיה. קשה לי אפילו להתחיל לתאר אותה כי מילים לא יסבירו מהי התחושה של לגור בכפר זר שאינך דוברת את שפת המקומיים בו, התנאים רחוקים מלהיות אלה שאת מורגלת בהם ותוך זמן קצר מאוד את נהיית מורה, מדריכת נוער, בנאית, חוטבת במבוקים, עורכת דין, פרסומאית, צבעית, מארגנת טקסים, לוכדת עכברים, חברה ואוזן קשבת. קשה לי לדמיין עוד מקום שיאפשר לי להתנסות בכל כך הרבה דברים בתקופה כזאת קצרה. המקום הזה מזמן המון רגעים מדהימים אבל גם לא מעט רגעים קשים. לא הכל שט על מי מנוחות, והיו הרבה רגעים של אובדן אמונה ותסכול. אבל כשאני יושבת על המזח ב18:00 בערב ומחכה לשקיעה אני חושבת לעצמי שעשינו כאן דברים אמיתיים, שהיינו כאן באמת, שהשארנו חותם.

מדי ערב, אחרי שאני מסיימת ללמד את כיתת המבוגרים שלי אני הולכת למטבח ומעבירה שיעור אנגלית למבשלות שלנו. יש לנו שתי מבשלות מקסימות – מוב וסדאנג – והן דואגות לכל מחסורנו. הן מצחיקות ומלאות שמחת חיים. זו השעה הכיפית שלי ביום, לשבת איתן במטבח וללמד אותן להגיד "סכין" "צלחת" ו"כביסה" ותוך כדי לאכול מיני פירות טרופיים נהדרים שהן מתעקשות שאוכל. אנחנו צוחקות הרבה, מתקשרות בלי מילים ובעיקר נהנות.
היום סדאנג הביטה בי במבט עצוב. במקרה אחד המתורגמנים שלנו עבר שם וביקשתי ממנו לשאול אותה מה קרה. הוא אמר לי שהיא עצובה שאני עוזבת. מאוחר יותר היא שאלה אותי מתי אני חוזרת לבקר בצ'י פאט. ונצבט לי הלב. הבטחתי לה שאשלח את כל התמונות ואכתוב לה, ואני אעשה זאת אבל לשחזר את ההרגשה הזאת שלנו במטבח בשעת דמדומים כבר לא אוכל.
את אותו מבט עצוב קיבלתי היום מתלמידי כיתה ח' כשאמרתי שאנחנו עוזבים. הם לא אמרו דבר, פשוט תקעו בי עיניים מאוכזבות של כאלה שכבר מכירים את הנוהל: מגיעים אליהם אנשים לשלושה חודשים, הם נקשרים אליהם, מאמינים בהם ואז הם עוזבים.
כל הרגשות האלה משמשים בי בערבוביה שבוע לפני סוף התקופה הזאת ואני רק מנסה לתפוס כל רגע ולאחוז בו, לזכור איך הכפר נראה בשעות היום השונות, לצלם בראשי חיוכים של אנשים ולא לשכוח לרגע איך הם גרמו לי להאמין, בהם ובעצמי.

It’s Sunday noon, after the fourth day of communal building, and finally, after quite some time, I feel the urge to write a post. I have to warn you though, that in this instance, words fail. Photos fail. Phone conversations fail. Fail to convey. The. Utter. Wonder. That takes hold of us sometimes while working with this community.
We’ve been working every Sunday for a month, and I would’ve thought that by now we’d be working with two or three locals at the most. Wrong! Try twenty or thirty. Most of them secondary school students, but some adults. Some of them even people that have never come to build before. Even now, one month into the hard construction work, new people are still joining us. The community’s commitment to this project does not wane.

And still I cannot find the words to describe….

OK, here’s what I think: I think we are a vessel. Only a tool to help the people here realize (both literally and figuratively) their full potential. And maybe that is the great thing that I feel on this day. When we work with them, we don’t actually work, you see. Even if we want to, I don’t think we actually can. Do we know how to build a palm-leaf roof? No. Do we know how to remove concrete residue from metal? No. Do we know how to improvise sand paper from coconut skins or twigs? We couldn’t even think it up. All we can do is maybe paint some walls, or clean up the debris, or hand out water. But all the building, the actual building, that’s all them. This truly is the community coming together to do something for themselves. And this is our greatest achievement, but we never actually did anything at all.

עוד בימי ההכשרה העליזים לקראת תקופת ההתנדבות בצ'י פאט דובר איתנו על החוויות האקסטטיות שיהיו מנת חלקנו בתקופת שהותנו כאן. אני, שחוויות אקסטטיות הן (אולי לצערי) לא מנת חלקי בצורה יומיומית, התקשיתי להאמין שכך יהיה. רוב הזמן לא הופתעתי לגלות שצפיתי את הדברים נכונה. בשבילי, כדי שחוויה תזכה לקבל את הכינוי "אקסטטית" היא צריכה להיות כל כך שונה, כל כך מיוחדת, עד כדי שנפשי תעלה על גדותיה.
השגרה הצ'יפטית, כמו בכל מקום אחר, מורכבת מרגעים קטנים של שמחה, למשל במהלך שיעורי האנגלית או בזמן שמתרחשת פעילות מוצלחת, אבל מעטים הם הרגעים שייחרתו בזכרונך לנצח.
אתמול בצהריים עסקתי בנאום חוצב להבות על מחסור ברגעים אקסטטיים (למעט אחד, של אותם 194 מכתבים הזכורים לטוב, למי שעוקב אחר בלוג זה). וכאילו כדי להוכיח לי אחרת, התרחש אתמול רגע שאנצור אותו בלבי תמיד.
בין שאר עיסוקינו, שי ואני מדריכים את כיתות ח' ו-ט' בפעילויות בית הקהילה. זה אומר שמדי שבוע אנו מעבירים להם תכנים שונים (קצת כמו תנועת נוער). הפעילות הזו לא הייתה רבת משתתפים עד עתה ואנחנו ניסינו (ועדיין מנסים) לגרום להם להשתתף ולהתעניין בכל דרך אפשרית.
השבוע החלטנו לצאת לטיול. יש כל כך הרבה מקומות יפים סביב צ'י-פאט אז למה לא לנצל זאת. בצהרי יום שבת, חמושים באופניים רעועים, גזיה והרבה שמחה, יצאנו לטיול לפסגת הר סמוכה ממנה נשקף נוף מקסים של הרי הקרדמום והיער המקיף את צ'י-פאט. לחלק מהילדים אין זוג אופניים אך זה לא העיב על מצב הרוח. מיד הם התארגנו והחליטו מי מרכיב את מי כך שכולם יוכלו להשתתף. כל הכפר ליווה אותנו בנפנופי שלום והילדים לראשונה גילו את ההרגשה של להיות אדם לבן בכפר, שכל אחד מברך אותו לשלום ודורש את התשובה שלו.
לאחר התמקמות על ההר, פריסת תה כהלכתה (זו להם הפעם הראשונה שהם רואים גזיה), התיישבנו על הסלעים והתחלנו לדבר. האווירה הטובה והנוף המרהיב היוו תפאורה מושלמת לשיחה על החלומות שלנו. אחד אחד הילדים סיפרו לנו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. אחד רוצה להיות מתורגמן, השניה מדריכת טיולים, השלישי מורה, הרביעית ראש הממשלה וכך זה נמשך, כאשר כל אחד מהם מסכים לחלוק איתנו חלק מנפשו.
ישבתי שם עם המורה הנפלא שלהם , מר סן, ושנינו סיכמנו שאלה רגעים מאושרים שננצור לעד. היו כל כך הרבה אושר ואינטימיות על פסגת ההר הזאת. כל כך הרבה פתיחות, מבט קדימה והרגשה שהשמיים הם הגבול. סיימנו את היום בהרבה מאוד תמונות יחד בעוד שאני חושבת לעצמי: "הם פתאום מחבקים אותי, הילדים האלה". אותי, שעד לפני מספר שבועות הייתי זרה להם והם עוד הביטו בי בחשדנות.
אני חושבת שכל אחד שהיה שם על ההר אתמול הרגיש, ולו לכמה רגעים, שהוא יכול להגשים את כל החלומות שלו. הנוף הזה גורם לך להאמין שכל העולם פרוש לרגלייך ונדמה שהנה, הוא במרחק נגיעה.
היו אלה רגעים של חסד ויופי כי גם אם חלק מהילדים המקסימים האלה לא יגיע לבית הספר התיכון, אתמול הם הישירו מבט לעתיד והרשו לעצמם לחלום.
וזו הייתה בשבילי חוויה אקסטטית.

הכל יחסי

חזרנו מחופשה בסיהאנוקוויל שהיא עיירת נופש קמבודית השוכנת על שפת הים. יצאנו לחופשה הזאת אחרי חודש של שהות בכפר. ושהתקופה הזאת לא תקל בעיניכם משום שכשנמצאים במקום כמו צ'י פאט זמן רב כל כך, כל קנה המידה שלך כאדם מערבי משתנה. למשל עיירה כמו סיהאנוקוויל, שהיא רחוקה מלהיות מדהימה, נדמתה לנו כעיירת נופש שופעת תענוגות וכל זאת בגלל שיש בה מקלחת. אבל יותר מהמקלחת, וזה כמובן העיקר, היה לנו בה את החופש מלחיות במקום קטן ומבודד שלפעמים עלול לגרום לכל אחד לאבד פרופורציות, לטוב ולרע. כשיוצאים מהכפר אנחנו פתאום נזכרים שיש עולם בחוץ ומתענגים על התחושה של לגלות אותו מחדש, להתלהב מכל חנות, מסעדה, גלידה ומכל אותם דברים קטנים שבימים כתיקונם הם מובנים מאליהם. התחושה הזאת הופכת את כל החוויה למהנה הרבה יותר וזה מה שגורם לחופשים שלנו להיות כל כך מוצלחים. אנחנו ממצים כל רגע פנוי פשוט כי אין לנו את הדברים האלה בכפר. זה הקושי שבלחיות במקום מרוחק עם עוד שישה אנשים בבית אחד אבל זהו גם הקסם. לאחר שמסתיימת החופשה, אגב, הדברים חוזרים לפרופורציות המוכרות שלהם... למשך 5 דקות בערך. צ'י-פאט חוזרת עד מהרה לתפוס את כל עולמך, מחשבותיך והוויתך.

עוד יחסיות נרכשת נובעת מהשוני הגדול בין התרבות הישראלית-מערבית לזו הקמבודית, למשל ההתייחסות שלנו להשתתפות של הקהילה בפרוייקטים השונים שאנחנו מנהלים. אנו מוצאים את עצמנו נרגשים מכל התארגנות משותפת של התושבים לקראת עשייתו של דבר מה, פעוט ככל שיהיה, לעיתים אפילו שגוי לתפישתנו. כל מעשה כזה הוא צעד גדול בעינינו. כשקומץ אנשים מגיעים ותורמים מזמנם לבנות את בית הקהילה אחרי קמפיין מסיבי שבמקומות אחרים אמור היה לגרום לאנשים רבים יותר להגיע, אנחנו שמחים כי יש בזה התקדמות; או כשקבוצת האנגלית למבוגרים מתחילה להתרחב לאחר שרק לפני שבועיים התלמידים לא הגיעו לשיעורים כלל, השמחה גדולה. ולמען מניעת טעות אני אבהיר שאין בדבריי ציניות כלל, אלה פשוט הפרופורציות שמשתנות ואני רק תוהה אם אוכל לאמץ לעצמי את הגישה הזאת בחיי המערביים או שאולי היא שמורה לכפרים נידחים, באמצעו של יער גשם. ימים יגידו.

כך או כך, כשאני מסתכלת על זה מתוך חיי הכפריים הנוכחיים ומהפרספקטיבה הצ'י-פאטית שפיתחתי לי כאן, נדמה לי שאם הדבר הראשון שעשינו אחרי שחזרנו לכפר מהחופשה, על כל שפע האוכל המערבי שאכלנו במסגרתה, היה לגשת לאחד מדוכני הכפר על מנת לקנות את עוגת האורז שכל כך התגעגענו אליה, אז כנראה שיש בה עבורנו קצת טעם של בית. כי גם היא, כמו סיהאנוקוויל, לא הדובדבן שבקצפת הקינוחים (מדובר אמנם בעוגה טעימה, רק צריך לזכור שזה עדיין אורז), אבל היא שלנו והיא מוכרת והיא מנחמת, כמו שאר הקינוחים והמאכלים שלמדנו לאהוב. כשרק הגעתי לכאן הם היו טעימים באופן יחסי. היום הם טעימים לי באמת.

A confession: on many occasions we view the Cambodians as something different, strange, almost alien. And not without good reason, mind you. Because people here seem not to follow the same rules we do. The western logic that we all accept as a given basis for our actions, thoughts, relations and mere existence becomes void. There is no planning for the long term – people here would rather make a buck today than two tomorrow. There is no visible method of organization – the concept of what should come first and what should follow is either nonexistent or completely haphazard. The whole concept of cause and effect is erratic.

It’s a source of much anger and frustration. Many times it causes us to change our plans, abandon certain tasks, or just plain feel impotent in dealing with the local community.

Take, for example, the local custom of sending a representative of each family to participate in an event. We found out about this when we began building the new CCC (Chi-Phat Community Center). It started out with the intention of recruiting the adult community in Chi Phat; we wanted to get them involved in what we are doing here, and also, we needed their strength and experience in building. But on the day itself many children showed up, saying that they have come in their parents’ place. We were left baffled – this was an effort on the part of the community, but not the kind we were looking for. Again, we have failed to fully understand the cultural nuances of the local society.

This past Sunday I went to the riverbed with the kids from the secondary school, to collect sand and gravel. We rode a tractor there – maybe twenty children and myself. They all chattered together in Khmer, and paid little attention to me. Watching them, I began to make out familiar patterns. The girls sit together, separate from the boys, and talk quietly. The boys, on their part, are loud and rowdy; they make fun of each other and crack a lot of jokes which, to the non-Khmer ear, sound as though they might be dirty.

At the riverbed itself, they joke around and tease each other. Boys throw things at girls, girls slap boys' arms... Watching them I recall field trips in high school. We must have looked exactly the same to the outsider - all disorderly and noisy and uncouth. Turns out teenage hormones are the same in every language. It's a nice reminder of that truth that I sometimes forget here - that essentially we are all the same.

יום שני של בנייה הסתיים. התקדמנו די הרבה ויש כבר גמלונים עומדים. "גמלונים", הנה מילה שהכרתי לראשונה בצ'י-פאט. לאלו מכם (כמוני) שלא יודעים במה מדובר אספר שהכוונה היא למסגרת המבנה העשויה ברזל (תוכלו לראות בתמונה). למבנה שלנו יש שבעה כאלה. אז כן, התקדמנו הרבה אבל בעודנו יושבים בסוף היום ו"סופרים" את פתקי התושבים שהגיעו לעבוד ביום הבנייה, קשה להתעלם מהעובדה שמי עבד כאן הם בעיקר בני נוער ועוד קומץ מבוגרים שהם הצוות המקצועי ולא כלל הקהילה, כפי שהצבנו לעצמנו כמטרה.
לקראת יום הבנייה השני חשבנו איך אנחנו יכולים לחדש את הקמפיין שרץ כבר כחודש, איך אנחנו מרעננים אותו וגורמים ליותר אנשים להגיע. נדמה שאת כל הרעיונות הטובים (באמצעים המוגבלים שיש בידינו) כבר מיצינו והיה ברור שצריך לעשות משהו נוסף. לכן הוחלט שכל מי שמגיע ליום הבנייה ועובד, מקבל קפה קר (כמו של ארומה אבל לא בדיוק). כשחילקנו את הפלאייר עם הקופון זה גרם לרבים לחייך. בפועל, זה גרם לילדים רבים להגיע, אבל כנראה שזה לא משך מספיק מבוגרים. וגם לזה יש סיבות, למשל שרוב המבוגרים עובדים בשדה בימים אלה (תחילתה של העונה הגשומה כבר אמרנו?) או שכשילד מגיע לעבוד הוא נחשב כנציג המשפחה כולה.
ועם כל זאת, יש תחושה של הישג. אולי הישג אישי לכל אחד מאיתנו שהנה הבית הזה עומד ומקבל צורה. כבר עכשיו, כשהוא עומד עם חצי גג הדקלים שלו ורבע רצפת הבטון, אפשר לדמיין אותו שלם.
עכשיו זה סוף יום העבודה, ואחרי שסיימתי להתעסק בחול, חצץ וגג אני מתפנה לחשוב על הזמן שנותר לנו כאן. עוד יומיים אנחנו נוסעים לשלושה ימי חופש מיוחלים בעיירת נופש שנקראת סיהאנוקוויל וכשנחזור יוותרו לנו שלושה וחצי שבועות בצ'י פאט. פתאום אני חושבת על כל אותם דברים שאני רוצה לעשות כאן ועדיין לא עשיתי, כי "יש זמן". כמו לראות את השקיעה מצלע ההר או המזח, לישון אצל משפחה בכפר מרוחק, ללמד את התלמיד שלי איזה שיר שרציתי... פתאום אין לי זמן. אני מתחילה לצלם את כל המקומות והרגעים שאני רוצה לזכור.
כשרק התחלתי את המסע לקראת ההתנדבות חשבתי לעצמי ששלושה חודשים זה קצת יותר מדי זמן להתנדב, ושחודשיים הם זמן מתאים יותר. ועכשיו, אחרי חודשיים נדמה לי שטעיתי – אמנם שלושה חודשים הם באמת הרבה זמן (בזה צדקתי) אבל היתרון בתקופה הארוכה הזאת הוא שהיא מאפשרת לראות תהליך קורה, היא מאפשרת להתרגל למקום ולאנשים ושהם יתרגלו אלייך ויקבלו אותך, והכי חשוב, היא מאפשרת ליהנות מהפירות של מה שעשית. באותה נשימה ממש אני יכולה לומר שלשלושה חודשים יש כמובן גם חיסרון והוא שהדברים הופכים שגרתיים: שוב שיעור אנגלית, שוב פעילות בית קהילה, שוב קמפיין. זה לא קל. אבל כשאני מסכמת את זה לעצמי בנקודה הזאת, חודש לפני הסוף, כשאני רואה שהתלמידים המבוגרים שלי מדברים אנגלית והתלמידים הצעירים שלי מגיעים לשיעורים ואני כבר מכירה פה הרבה אנשים ויודעת איפה מתקנים את האופניים ואיפה הירקות והפירות הכי יפים בשוק, ומזמינים אותי לשתות יין אורז בסיום יום עבודה מפרך בבית הקהילה, סתם כך כי עברתי ברחוב, אני מבינה שצריך לתת לאנשים ולעצמך זמן.
אז כרגע זה לא באמת משנה לי כמה אנשים הגיעו לבנות בית קהילה או כמה מהם בני נוער. השורה התחתונה היא שבית הקהילה הזה יוקם וזה הרבה בזכותנו. זה המון.

Can I describe this situation to you? I am sitting here, on my bed, in front of a fan connected to a battery, trying to get a brief respite from the heat and humidity and think about what to post on the blog to make the experience of building the new CCC come alive to you. I’ve begun this post about 8 times already, and still failed to find the just-right angle on the reality we are experiencing here. So I figured, why don’t I just show it to you?

This is the first foundation of the new CCC.

This is Mr. Lad….

And this is Mr. Sok Seth- two of the reforestation workers who came to help us. They’ve done quite a bit of concrete by now, so they helped us organize the workforce.

These are Sammady (back) and Phiry (bottom left corner), two of my students who joined the group who went to the stream to collect sand and gravel for the cement.

This is Sophal. She is the village seamstress. She came with her son to help us lay the foundations.

These women helped us spread out the gravel on the soon-to-be-cement floor…

So did these two girls.

I don’t know this man…

Or this woman, but they both worked tirelessly throughout the day.

This is Nang (that’s Khmer for “lucky”). He is one of IBC’s

biggest supporters, and willing to help out any way he can. And he does.

This is how our new CCC looks today. Give us two weeks, and together with a few working hand from the community, we’ll put up a building here.

יום ראשון, 3.5.09, היום הראשון של בניית בית הקהילה .
אתמול בערב היינו שרועים על המזרונים בסלון מותשים משלושה שבועות של קמפיין אינטנסיבי. ניסיתי לברר עם עצמי אם אני מתרגשת לקראת מחר (היום). כל כך הרבה עבדנו לקראתו, חווינו עליות ומורדות, ופתאום הוא הגיע וההרגשה שלי היא שמה שיהיה יהיה ואני לא מאוד מתרגשת. אבל אם להודות על האמת נראה לי שמדובר במנגנון הגנה בנפש המתוגרלת היטב באכזבות ומנסה להתגונן נגדן.
היום נפתח בסחיבת במבוקים שנכרתו אתמול באמצעה של סופת גשם. משם המשכנו לבית הקהילה לארגונים אחרונים ולקראת תשע בבוקר החלו לזרום אנשים, רובם הגדול היו נוער. העשייה הקדחתנית לא הותירה זמן להרהורים אבל בין לבין התגנבה לי לראש המחשבה שהנה שוב הגיעו רק צעירים ואולי המטרה שלנו לא הושגה.
נסעתי למפל עם טרקטור מלא בתלמידים שלי לאסוף חול ווחצץ וכשחזרתי בית הקהילה (הישן עדיין) שינה צורה – כולו נצבע מחדש ובחצר הוכנו היסודות לבית הקהילה החדש וכבר נראה שנעמוד בתכנון ליום הבנייה הראשון וגם נראה שיהיו ימי בניה אחרים שעד היום סימן שאלה ריחף מעליהם.
עכשיו צהריים, הפסקה של אמצע יום העבודה. אנחנו גונבים 15 דקות שינה, עייפים מכדי לתהות אם אנשים יגיעו למחצית השניה של יום הבניה.
את האמת? הייתי מאוד ספקנית לגבי התקיימות הבנייה. צפיתי שיגיעו מבוגרים ספורים (אם בכלל) ומקבץ גדול של ילדים קטנים, אבל הופתעתי. בדיוק כמו שהופתעתי מכמות מכתבי התמיכה שהגיעה בשבוע שעבר. ואולי ההפתעות החוזרות ונשנות האלה (אז הן כבר לא הפתעות...) מעידות על כך שדברים משתנים. אני לא נאיבית מספיק לחשוב שמחר קמה פה קהילה שמתחילה להזיז דברים אבל אולי אפשר להגיד בזהירות שנזרע זרע והוא מנסה להרים ראש - אם זה ילדי החטיבה שרוצים לעשות עבור עצמם ועבור אחיהם הצעירים ואם זה קומץ מבוגרים שמבין שהדבר הזה שאנחנו מדברים עליו יכול לקדם גם אותם. זה צעד ראשון בתחילתו של מצעד ארוך ומתמשך אבל יש פה קומץ אמיץ מספיק לקחת את הצעד הזה. והאמת היא שהמניע שלהם בכלל לא משנה, אם זו ההבנה של המושג קהילה או כל דבר אחר. גרמנו להם לקום ולעשות וזה לא מעט.
ב-14:00 יום העבודה מתחדש, כבר מגיעים פחות אנשים אבל הגרעין הקשה חוזר. טרקטורים מלאים בני נוער יוצאים לאסוף חול וחצץ, צוות היסודות כבר מתארגן מעצמו להמשך עבודה ואנשי הצביעה כבר ממתינים עם המברשות ביד. המקום מתקתק כמו אתר בניה לכל דבר. באזור 15:00, וזה כבר נהיה די קבוע, מתחיל גשם זלעפות (העונה הרטובה כבר כאן). כולם ממשיכים לעבוד בהתעלמות מוחלטת מהגשם.
יום העבודה מסתיים. נדמה לי שאנחנו קצת המומים. מזה שהיום עבר, מזה שהגיעו הרבה אנשים, מזה שהנה זה באמת מתחיל לקרות. עוד לא לגמרי תופשים מה עשינו כאן, יודעים שהרבה עבודה עוד לפנינו ויום ראשון הבא הוא עוד יום בניה שצריך לעמוד במבחן השתתפות המקומיים, אבל מרשים לעצמנו לחייך על ההישג הראשון הזה.

One for the road

As I’ve said before, it’s difficult for me to even try to portray to you the frustration that all of us feel right now. To pick up where we left off – after 194 letters of support arrived at our house and caused a surge of hope for a few hours, we ran into some more complications that seemed to make our goal unobtainable. For starters, we found it impossible to recruit people from the community to go and bring sand (which is needed for cement) from the river. When we pressed the village leadership about this matter and told them that this is a definite prerequisite for the construction, they set out to collect money from our students in order to pay for workers who will fulfill this task. Needless to say we were appalled. And devastated.
We’ve come so close, we could almost see it happen. And it is going to waste. It is not going to be done, and even if it is, it is not going to be done on time, and even if it is, it is not going to be done in the way that we envisioned it. And let me frankly say, that that sucks! And what’s more is that it made us lose the will to keep trying.
You see, this is not a project like all projects. It’s our baby, every one of us. We all want it to work, we all have been working tirelessly in order to make it work. It’s bigger than anything we have done here before.
But when I stop to think about it, the truly crucial point is that this community center also embodies the very essence of what we are trying to do. By building it, we are trying to get the locals to work together in order to reach a shared goal which will be beneficial for all of them. In other words – we are forcing them to act as a community, and in doing so we create a community where there was none before. Though this thought seems like an epiphany to me now, it’s actually something I’ve known all along- that we were coming here to build a community. This idea makes all the setbacks seem a bit trivial: I mean, really, how could I ever imagine it to be anything but difficult?
Not to confuse you – I get angry and frustrated on a daily (sometimes hourly) basis. But I understand it now. I know it could not be any other way, because the mission I’ve chosen for myself (and it was my chosen mission from the very beginning) is one that is fundamentally laced with innumerable obstacles and failures. That’s no reason to quit pursuing it.
And on a side note – after an inquiry with the village leadership, we discovered that money was collected from the students, and not only from them, because no one had time to get the sand, and thus workers had to be hired. If you think about it, this is a community effort. Their first. And it’s a clumsy one, but a moving one nonetheless.

החב'רה כאן כבר יודעים שאני לא מהמשתפכים. כדי שמשהו באמת ירגש אותי צריך שהוא באמת יהיה מרגש.
אנחנו נמצאים בצ'י פאט כבר כמעט חודשיים וזה לא תמיד קל. חווינו לא מעט אכזבות. החל מילדים שלא מגיעים לשיעורי האנגלית וכלה בהנהגה שלא מבינה מה באנו לעשות כאן, ולעיתים אפילו נדמה שעושה רבות כדי להערים עלינו קשיים. הסיבות לאכזבות הן רבות ומגוונות: הגשמים המתקרבים שגורמים למשפחות שלמות לצאת מהכפר לשדות ובמקרה כזה אין חבר משפחה שפטור – כל ילד שיכול לסייע להוריו בעבודת השדה יוצא לעבוד; חגי השנה הנחגגים פה בחופשים באורכים בלתי הגיוניים וגם התרבות והדרך הקמבודית, שהיא שונה בתכלית השינוי מהתרבות המערבית. כאן לא קמים ועושים, כאן הם לא מאמינים בעצמם ובכוח שלהם לשנות. ולמרות כל הסיבות הללו, שמספקות הסבר הגיוני לאי שיתוף הפעולה, לפעמים זה פוגע במקום הכי רגיש. במקום ממנו באת להתנדב ובוודאי שלא ציפית לתמורה חומרית כלשהי או אפילו לתודה, אלא פשוט ציפית שיגיעו לשיעורים שלך, שתראי את הדברים קורים – זה הרי התגמול להתנדבות.
אז לרוב זה מתסכל, לפעמים זה מייאש, ו...כן,לפעמים זה גם קצת פוגע.
ואז פתאום יש שינוי.. איזה ילד קורא בשמך ברחוב או מבוגר פונה אלייך בשאלה שאינה קשורה לעבודה, הוא סתם רצה לשאול אותך לשלומך או להציע לך לטעום איזה פרי. ולפעמים קורים דברים בקנה מידה גדול יותר, כמו עכשיו.
כבר הוזכר פה שבשבועות האחרונים אנחנו עובדים מסביב לשעון לקראת בניית בית ההקהילה החדש. צריך להבין, וגם זה כבר הוזכר, שלא מדובר בבנייתוה מבנה ותו לא. הבנייה הזאת היא מבחן למוכנותם של המקומיים כאן להפוך לקהילה. יש שיגידו, ובצדק, שיום בנייה אחד, רב משתתפים ומתנדבים ככל שיהיה, עדיין לא מעיד על מוכנות של קבוצת אנשים להפוך לקהילה, אך כדרכם של מבחנים – הם לא תמיד הוגנים או משקפים את המציאות, אבל זהו האמצעי היחיד שלנו כרגע להחליט לגבי הפעילות שלנו כאן והמשכה.
לקראת יום הבנייה פתחנו בקמפיין חסר תקדים בסדר גודל מקומי (שגם עליו כבר דובר כאן), במקביל אנחנו לומדים איך מערבבים בטון, מרימים גג וקירות, מכינים תכנית בנייה וכל זה תוך כדי המשך העברת שיעורי האנגלית ופעילות בית קהילה וספריה. מאחורי הקלעים מתבצעת עבודה אינטנסיבית לא פחות – הזמנת החומרים, הכנת הסכם השכירות לשטח, עבודה עם ההנהגה בניסיון (לפעמים כושל) לרתום אותם למהלך.
ואז, באמצע כל העשייה הזאת, הדברים לא נראים מעודדים – אנחנו מכנסים אסיפה לאנשי הכפרים בה אנו מתכננים לפרט את התכנית ליום הבנייה, לשמוע הצעות ורעיונות ולאסןף מתנדבים, ומגיעים רק 15 אנשים. אנחנו לא יכולים להימנע מלראות בזה רמז לבאות - לא יגיעו אנשים גם ליום הבנייה.
בו זמנית, אנחנו לא מצליחים לחתום על חוזה השכירות. המשכירה מבקשת איתנו דרישות לא הגיוניות. יום ראשון, שבוע לפני יום הבנייה, נדמה שהכל מסתיים. אנחנו יושבים וחושבים איך ממשיכים את הפרוייקט שלנו תוך ההבנה שכנראה אנחנו מקדימים את זמננו. אולי עוד 20 שנים הדרך שלנו תתאים.
ואז, ניצן ראשון של אמון: המתורגמנים הנהדרים שלנו מחליטים לעשות מעשה וללכת לגברת מולה אנחנו חותמים את החוזה. הם חוזרים אחרי חצי שעה ומודיעים: יש הסכם. לנו לא ברור איך זה נעשה, רק לפני שעה היא עמדה במריה ונדמה שאינה מוכנה לזוז מדעתה והיא רק מחפשת דרך מילוט מהחוזה. גירסאותיהם של השלושה לגבי הדרך בה שכנעו אותה הן שונות ולנו לא ברור עד עכשיו מה קרה שם. סיכם זאת היטב אחד מהם: דיברנו איתה בדרך הקמרית ואני לא יכול להסביר לכם איך.
יש הסכם, זהו צעד ראשון, אבל המבחן האמיתי הוא נכונות המקומיים לעבוד איתנו יחד וליצור עבור עצמם ולא לחכות שאנחנו נעשה עבורם. לכן ניסחנו מכתב הפונה לכלל האנשים המסביר להם מה המטרה של בניית בית הקהילה וקורא להם להחזירו עד למחרת חתום על ידם למה שפועל כיום כבית הקהילה. קבענו לעצמנו כמות של 100 מכתבים על מנת להמשיך בפרוייקט הבנייה. אם לומר את האמת, לא ציפינו שהם יחזירו.
וכך מצאנו את עצמנו מסתובבים בארבעת הכפרים ומחלקים 450 מכתבים מבית לבית. המתורגמנים מסבירים לכל אחד מהי משמעות המכתב. לאלו שאינם יודעים קרוא וכתוב, הם מקריאים את המכתב. המבצע נמשך עד שעות הערב החשוכות תוך דיווש בין הכפרים עם פנסים.
יום שלישי, ערב יום העצמאות, תכננו בינינו להמשיך בחלוקת מכתבים עד לשעת הסיום כמאמץ אחרון להצלחת המבצע, ולפתע אני נקראת להצטרף לקבוצה גדולה של ילדי חטיבת הביניים. כן, תלמידי החטיבה ניגשו למורה שלהם וביקשו ממנו לבטל את השיעור ולעבור איתם בבתי הכפר בניסיון אחרון לשכנע את האנשים להחזיר את המכתבים. זה לא מובן מאליו! הם רוצים את בית הקהילה הזה, הם מבינים שצריך לעשות את זה ביחד והם – מיוזמתם – עושים את זה. הם לא פנו אלינו או חיכו לנו שניזום ונעשה, הם עשו זאת לבד.
הצטרפנו אליהם, עברנו מבית לבית, וב-11 בבוקר ספירת הקולות – 194 מכתבים הוחזרו! 194 תודות ועוד 75 תלמידי חטיבה מחייכים.
ואני, שלא משתפכת, כותבת עכשיו את השורות האלה ומתרגשת באמת.