הכל יחסי

חזרנו מחופשה בסיהאנוקוויל שהיא עיירת נופש קמבודית השוכנת על שפת הים. יצאנו לחופשה הזאת אחרי חודש של שהות בכפר. ושהתקופה הזאת לא תקל בעיניכם משום שכשנמצאים במקום כמו צ'י פאט זמן רב כל כך, כל קנה המידה שלך כאדם מערבי משתנה. למשל עיירה כמו סיהאנוקוויל, שהיא רחוקה מלהיות מדהימה, נדמתה לנו כעיירת נופש שופעת תענוגות וכל זאת בגלל שיש בה מקלחת. אבל יותר מהמקלחת, וזה כמובן העיקר, היה לנו בה את החופש מלחיות במקום קטן ומבודד שלפעמים עלול לגרום לכל אחד לאבד פרופורציות, לטוב ולרע. כשיוצאים מהכפר אנחנו פתאום נזכרים שיש עולם בחוץ ומתענגים על התחושה של לגלות אותו מחדש, להתלהב מכל חנות, מסעדה, גלידה ומכל אותם דברים קטנים שבימים כתיקונם הם מובנים מאליהם. התחושה הזאת הופכת את כל החוויה למהנה הרבה יותר וזה מה שגורם לחופשים שלנו להיות כל כך מוצלחים. אנחנו ממצים כל רגע פנוי פשוט כי אין לנו את הדברים האלה בכפר. זה הקושי שבלחיות במקום מרוחק עם עוד שישה אנשים בבית אחד אבל זהו גם הקסם. לאחר שמסתיימת החופשה, אגב, הדברים חוזרים לפרופורציות המוכרות שלהם... למשך 5 דקות בערך. צ'י-פאט חוזרת עד מהרה לתפוס את כל עולמך, מחשבותיך והוויתך.

עוד יחסיות נרכשת נובעת מהשוני הגדול בין התרבות הישראלית-מערבית לזו הקמבודית, למשל ההתייחסות שלנו להשתתפות של הקהילה בפרוייקטים השונים שאנחנו מנהלים. אנו מוצאים את עצמנו נרגשים מכל התארגנות משותפת של התושבים לקראת עשייתו של דבר מה, פעוט ככל שיהיה, לעיתים אפילו שגוי לתפישתנו. כל מעשה כזה הוא צעד גדול בעינינו. כשקומץ אנשים מגיעים ותורמים מזמנם לבנות את בית הקהילה אחרי קמפיין מסיבי שבמקומות אחרים אמור היה לגרום לאנשים רבים יותר להגיע, אנחנו שמחים כי יש בזה התקדמות; או כשקבוצת האנגלית למבוגרים מתחילה להתרחב לאחר שרק לפני שבועיים התלמידים לא הגיעו לשיעורים כלל, השמחה גדולה. ולמען מניעת טעות אני אבהיר שאין בדבריי ציניות כלל, אלה פשוט הפרופורציות שמשתנות ואני רק תוהה אם אוכל לאמץ לעצמי את הגישה הזאת בחיי המערביים או שאולי היא שמורה לכפרים נידחים, באמצעו של יער גשם. ימים יגידו.

כך או כך, כשאני מסתכלת על זה מתוך חיי הכפריים הנוכחיים ומהפרספקטיבה הצ'י-פאטית שפיתחתי לי כאן, נדמה לי שאם הדבר הראשון שעשינו אחרי שחזרנו לכפר מהחופשה, על כל שפע האוכל המערבי שאכלנו במסגרתה, היה לגשת לאחד מדוכני הכפר על מנת לקנות את עוגת האורז שכל כך התגעגענו אליה, אז כנראה שיש בה עבורנו קצת טעם של בית. כי גם היא, כמו סיהאנוקוויל, לא הדובדבן שבקצפת הקינוחים (מדובר אמנם בעוגה טעימה, רק צריך לזכור שזה עדיין אורז), אבל היא שלנו והיא מוכרת והיא מנחמת, כמו שאר הקינוחים והמאכלים שלמדנו לאהוב. כשרק הגעתי לכאן הם היו טעימים באופן יחסי. היום הם טעימים לי באמת.